פינת יזכור

עולי הגרדום

עולי הגרדום או בשמם הנוסף "הרוגי המלכות" הם תשעה לוחמי האצ"ל ושלושה חברי הלח"י שנשפטו ונידונו למוות בתלייה.

עשרה מהם נדונו ע"י בית דין צבאיים בריטיים בארץ ישראל והשניים הנותרים ע"י בית דין צבאי מצרי.

 עשרה מהם הוצאו להורג בתלייה בגרדום ושניים מהם- משה ברזאני ומאיר פיינשטיין  שמו קץ לחייהם לפני מועד הוצאתם להורג.

 שלמה בן יוסף

בית"רי וחייל האצ"ל,

עולה הגרדום הראשון מבין הלוחמים לשחרור המולדת מעול השעבוד הבריטי, כלא עכו, ל' בסיוון תרצ"ח (29.6.1938).

נולד בל' ניסן תרע"ג (07.05.1913), בשם שלמה טבצ'ניק בעיר לוצ'ק שבפולין.

ב-1937 העפיל לארץ והצטרף לפלוגות הגיוס של בית"ר בראש-פינה.

בזמן המאורעות 1936-38 נרצחו יהודים רבם בידי הכנופיות הערביות ואילו המוסדות נקטו במדיניות של "הבלגה" לאחר רצח אכזרי של 5 יהודים שנסעו בכביש עכו-צפת, ארבו בן-יוסף ושנים מחבריו לפלוגה לאוטובוס ערבי, פתחו עליו ביריות והטילו לעברו רימון. הרימון לא התפוצץ,שלמה בן יוסף וחבריו נתפסו והם הועמדו לדין משפטי-ושלמה נידון למוות.

ביום הוצאותו להורג, כשהוא צועד אל חבל התלייה בגאון ובשירת "התקווה" על שפותיו.
את מכתב ז'בוטינסקי שנכתב למפקד בית"ר בראש פינה (המקום ממנו יצא בן-יןסף לפעולה) סיים את בקריאה:
"מגרדומו נעשה מגדל, מקברו-היכל, מזכרו- דת אזרחית."
דבריו האחרונים, שנכתבו על עמודי ספר מספריית בית-הסוהר:
"אני הולך למות, ואני בכלל לא מצטער. מדוע? מפני שאני הולך למות בעד ארצנו!"

אליהו בית צורי

חייל לח"י,

עלה לגרדום בקהיר יחד עם אליהו חכים ב-ח' בניסן תש"ה, 22.3.45.

נולד ב-י"ב בשבט, תרפ"ב (10.2.1922), בתל אביב.

בן למשפחה ותיקה בארץ: מצד אמו בת למשפחה "ספרדית" מיוחסת, המעורה בארץ מדורי דורות.

שמרכז לח"י החליט על פעולת התנקשות בלורד מוין, המיניסטר הבריטי לענייני המזרח התיכון, שמקפדו הייתה בקהיר, נבחר בית-צורי יחד עם חברו אליהו חכים, לביצוע ההתנקשות.
לורד מוין נהרג, בית-צורי וחכים נתפסו והועמדו למשפט- הם נידונו למוות- ולמרות הפגנות האהדה של העם המצרי כלפי הנאשמים ומחאות אישים רבים בעולם כנגד גזרי הדין- הועלו בית-צורי וחכים לגרדום בקהיר, כשהם שרים את "התקווה" ונקברו בבית העלמין היהודי בקהיר ולאחר כ-20 שנה הועלו עצמותיהם לירושלים.
מדברי בית-צוריו לשופטיו:
"התנהגותה של הממשלה הבריטית בארץ ישראל גרועה מזו של רב החובלים האכזר על אנייתו. מיליונים טבעו בים של דם ודמעות אך רב החובל הבריטי לא אסף אותם על האנייה, ואם אחדים מן הטובעים נאחזו בדפנות האנייה- הוא, הבריטי, דחף אותם חרזרה הימה. ולנו, היושבים בתוך המולדת, הרואים כל זאת-לא נשאר, אלא להיכנע או ללחום. החלטנו להילחם. החלטנו להשמיד את השלטון הזר, כדי שארץ ישראל שלנו תהיה חופשית ועצמאית.

אליהו חכים

חייל לח"י,

עלה לגרדום בקהיר יחד עם אליהו בית-צורי ב-ח' בניסן תש"ה, 22.3.45.

נולד בשנת תרפ"ה (1925), בביירות.

בן שבע היה, כאשר עלו הוריו ארצה והשתקעו בחיפה. עוד בהיותו תלמיד בית הספר הריאלי הצטרף לשורות הלח"י והשתתף בפעולות קרב.

שמרכז לח"י החליט על פעולת התנקשות בלורד מוין, המיניסטר הבריטי לענייני המזרח התיכון, שמקפדו הייתה בקהיר, נבחר חכים יחד עם חברו בית-צורי, לביצוע ההתנקשות.

לורד מוין נהרג, חכים ובית-צורי נתפסו והועמדו למשפט- הם נידונו למוות- ולמרות הפגנות האהדה של העם המצרי כלפי הנאשמים ומחאות אישים רבים בעולם כנגד גזרי הדין- הועלו חכים ובית-צורי לגרדום בקהיר, כשהם שרים את "התקווה" ונקברו בבית העלמין היהודי בקהיר ולאחר כ-20 שנה הועלו עצמותיהם לירושלים.

מדבריו של אליהו חכים בפני שופטיו:

"אומרים לנו לענות על האשמה של רצח הלורד מוין, אבל אנחנו הננו מאשימים את הלורד מוין ואת הממשלה שהוא ייצג ברצח מאות אלפים מאחינו, בגזילת מולדתנו ושוד רכושנו: היכן החוק שלפיו צריך היה לשפוט אותם על פשעיהם? חוק זה עדיין אינו כתוב בשום ספר חוקים, אך הוא כתוב בליבנו. על כן, אנוסים ההינו לקחת את הצדק לידנו"
לפני עמוד התלייה, התבונן אליהו במדיו האדומים ואמר:
"זוהי החליפה היפה ביותר שלבשתי בימי חיי..."

דב גרונר

בית"רי וחייל האצ"ל,

אחד מעולי הגרדום הלוחמים לשחרור המולדת מעול השעבוד הבריטי, כלא עכו,

כ"ו ניסן תש"ז, (16.4.1947).

נולד בכ"ו כסלו, תרע"ג (6.12.1912) בהונגריה.

הגיע לארץ ב-1940 בספינת מעפילים, נתפס וישב 6 חודשים במחנה המעצר עתלית. הצטרף לפלוגות הגיוס של בית"ר בראש פינה ולשורות האצ"ל.

עם שיחרורו מהצבא חזר לפעילות במסגרת תנועת האצ"ל- ובתקופת הארגון על משטרת רמת-גן (23.4.1946).
הועמד למשפט צבאי, כפר בסמכות הבריטים לשופטו ונידון למוות. שנה שלמה נמשכו המאמצים להציל את חייו מחבל התלייה-אבל בעוד האצ"ל מתכונן להבריח אותו ואת שלושת חברי האצ"ל שישבו עמו (דרזנר, אלקחי וקאשני) מתא המוות בירושלים לעכו ושם הועלו לגרדום ששירת התקווה בפיהם.
מדברי דב גרונר לשופטיו:
"כי זאת עליכם לדעת: אין כוח בעולם שיכול לנתק את הקשר בין עם ישראל ובו ארצו היחידה, ומי שינסה לנתקו- ידו תקוצץ וקללת האלוהים תהיה רובצת עליו, עד עד."

מרדכי אלקחי 

בית"רי וחייל האצ"ל,

אחד מעולי הגרדום הלוחמים לשחרור המולדת מעול השעבוד הבריטי, כלא עכו,

כ"ו ניסן תש"ז, (16.4.1947).

נולד ב-י"ד באדר, תרפ"ח (10.3.1925) בפתח תקווה.

בשנת 1943 הצטרף לשירות האצ"ל והשתתף בפעולות קרב רבות ובהחרמות נשק ממחנות צבא של האויב.

בפעולת "ליל ההלקאות"- פעולת גמול של האצ"ל בתגובה על הלקאת אחד מחברי "הארגון"- נאסר עם כמה מחבריו, הועמד למשפט צבאי, לא הכיר בסמכות השופטים לשיפוטו ונידון למוות.

עם שני חבריו לפעולה, דרזנר וקאשני, ועם חבר האצ"ל דב גרונר, הועבר מתא המוות שבירושלים לכלא עכו, ושם העולה לגרדום בשירת "התקווה" על שפותיו ונטמן בצפת.

במכתב גלוי אל מוסדות היישוב, שביקשו ממנו וחבריו לבקש חנינה משוביהם-כתב בין השאר:

"האם לא תבינו שבקשות החנינה שלכם, אתם משפילים את כבודכם ואת כבר העם כולו? הרי זו התפרסוץ בפני הרשות בנוסח הגלות. אנו הננו שבויים ואנו דורשים שיתנהגו עמנו כמו שבויים...את רוחנו לא ישברו. אנו נדע למות בכבוד,כיאה לעברים..."  

יחיאל דרזנר

בית"רי וחייל האצ"ל,

אחד מעולי הגרדום הלוחמים לשחרור המולדת מעול השעבוד הבריטי, כלא עכו,

כ"ו ניסן תש"ז, (16.4.1947).

בגיל 11 עלה עם משפחתו לארץ. היה פעיל בבית"ר בפלוגות הנוער ובמחלקת המודיעין של האצ"ל. לאחר שאחיו מבי נאסר כחבר אצ"ל והוגלה לאפריקה, עזב יחיאל את בית הוריו והסתתר מאוחרי זהות אחרת-כדב רוזנבוים-והתמסר לעבודת המחתרת.

כמפקד גונדה ביחידת מחץ של האצ"ל השתתף בפעולות תגמול נועזות, בינהם: "ליל ההלקאות". בפעולה זו נאסר עם כמה מחבריוף הוא הועמד למשפט צבאי, נשא נאום אשמה בפני השופטים הבריטיים ונידון למוות.

עם שני חבריו לפעולה אלקחי וקאשני, ועם חבר האצ"ל דב גרונר, הועבר מתא המוות בירושלים לכלא עכו ושם עם שירת התקווה על שפותיו עלה לגרדום.

מנאומו לפני השופטים:

"אתם התרגלתם במשך שנים להוריד את השוט על ראשיהם של עשרות עמים, שבהם הנכם שולטים במושבותיכם וחשבתם שגם אנו נרכין את ראשנו בפני עריצותכם. טעיתם! אנחנו נשבור את השוט שלכם.."

אליעזר קאשני

בית"רי וחייל האצ"ל,

אחד מעולי הגרדום הלוחמים לשחרור המולדת מעול השעבוד הבריטי, כלא עכו,

כ"ו ניסן תש"ז, (16.4.1947).

נולד ב-א' ניסן תרפ"ג (18.3.1923), בפתח תקווה.

אליעזר נחשד כאיש אצ"ל, נעצר והוגלה עם יתר 251 עצורי המחתרת למחנה המעצר באפריקה. שם הצטרף לאצ"ל. לאחר ששוחרר שירת במחלקת התעמולה ואח"כ-בחיל הקרב.

בפעולת "ליל ההלקאות"- הלקאת חייל בריטי בתגובה על הלקאות לוחם אצ"ל, נשבה, הועמד עם כמה מחבריו למשפט צבאי, כפר בזכות השופטים לשופטו ונידון למוות.
סירב להפצרות פרקליטיו ובני משפחתו לחתום על בקשת חנינה, באומרו:
"הצהרה היא, שאנו חושבים יוצר מדי על עצמנו ומשפחותינו. צריך לחשוב גם על האומה והמולדת."
גם לאחר שחלה קשות בכלא ירושלים-סירב לדרוש טיפול רפואי, כל עוד כבול בשלשלאות.
בהיותו בתא המוות עם שני חבריו לפעולה, דרזנר ואלקחי, ועם חבר האצ"ל דב גרונר, הועבר מתא המוות שבירושלים לכלא עכו ושם הועלה לגרדום עם שלושת חבריו, בשירת "התקווה" על שפותיו ונטמן בצפת.
קטע מהצהרה משותפת שהשמיעו דרזנר, אלקחי וקאשני בזאני שופטיהם:
"..יצאנו להוכיח לכם, שקם מארץ זו דור עברי חדש, שלא יסבול השפלה, שלא ישלים עם שעבוד שיילחם על כבודו בכל מכיר..יצאנו בשליחות של הארגון הצבאי הלאומי, להלקות קצין בריטי כתגובה על הלקאתו של חיל עברי,שנפל בשביכם."

משה ברזני

חבר מחתרת הלח"י 

פוצץ עצמו בכלא ירושלים, עם חברו לתא המוות מאיר פיינשטיין.

נולד בשנת תרפ"ו (1926) בעיראק.

בילדותו עלתה משפחתו ארצה ונשה גדל והתחנך בירושלים העתיקה. אחיו כבר ישב במצער בלטרון כחשוד בפעילות מחתרתית, כאשר משה- שמילדותו גדל באוירה של כמיהה לגאולת העם- חיפש ומצא דרך להצטרף לשורות הלח"י.

באחד מלילות המנדט יצא משה מביתו לסמטאות ירושלים ורימון בכיסו, בעזרתו נתכוון להתנקש במפקד הדיביזיה ה-9, שנהג לעבור באותה שעה באותן סמטאות. אך משמר בריטי שסייר בסביבה הפתיע את משה.

משה נאסר, הועמד למשפט צבאי, כפר בסמכות בית הדין לשופטו ולאחר גזר דין המוות שקיבל, קרא לעבר השופטים: "בתליות לא תפחידונו."

כדי למנות תליית יהודים בירושלים, ביקשו משה ברזני ומאיר פיינשטיין מחבריהם בבית-הסוהר להבריח לתא המוות בו היו כלואים, שני רימונים.
ב-א' באייר תש"ז (21.4.47), בטרם השיגתם יד התליין, הניחו את הרימונים בין ליבותיהם ופוצצו את עצמם. גופותיהם נטמנו בירושלים.
מדבריו של משה ברזני לפני שופטיו:
"..העם העברי רואה בכם אויב ולשלטון זר במולדתו. אנו, אנשי לח"י, לוחמים בכם לשחרור המולדת. במלחמה זו נפלתי בשביכם, ואין לכם כל רשות לשפוט אותי. בתליות לא תפחידונו, ולהשמידנו לא תצליחו. עמי וכל העמים המשועבדים יילחמו באימפריה שלכם עד חורמה..." 

מאיר פיינשטיין

חבר מחתרת האצ"ל 

פוצץ עצמו בכלא ירושלים, עם חברו לתא המוות משה ברזני.

נולד ב-ט' בתשרי תרפ"ח (15.10.1927) בעיר העתיקה בירושלים.

גודל וחונך במשפחה דתית-מסורתית. למד כעשר שנים בישיבת "עץ החיים" בירושלים ואחד ממוריו היה "אבי האסירים" ר' אריה לוין. בגיל שש-עשרה הצליח, בעזרת תעודה מזויפת להתגייס לצבא הבריטי וכשחזר ב-1946 ארצה, הצטרף לשורות האצ"ל, לו עזר עוד בהיותו בצבא. בהתקפת ה"ארגון" על תחנת הרכבת בירושלים, נפצע קשה בידו השמאלית- נשבה, הועבר לבית החולים ושם קטעו את ידו המרוסקת.

מאיר- כחברי האצ"ל האחרים-שנשבו בפעולה זו והועמדו לדין- לא הכיר בסמכות בית הדין לשופטו, הוא נשא משא אשמה ונידון לתלייה בגרדום.
כדי למנות תליית יהודים בירושלים, ביקשו מאיר פיינשטיין ומשה ברזני  מחבריהם בבית-הסוהר להבריח לתא המוות בו היו כלואים, שני רימונים.
ב-א' באייר תש"ז (21.4.47), בטרם השיגתם יד התליין, הניחו את הרימונים בין ליבותיהם ופוצצו את עצמם. גופותיהם נטמנו בירושלים.
מדבריו של מאיר פיינשטיין לפני שופטיו:
"משטר של עצי תלייה, זהו המשטר שהנכם רוצים להשליט בארץ זו, שנועדה לשמש מגדל אור לאנושות, וברעשותכם האיוולית הנכם מניחים כי ע"י משטר זה תצליחו את רוח עמנו- הארץ הייתה לו גרדום. טעיתם! תיווכחו כי נתקלתם בפלדה..."

יעקב וייס

בית"רי וחייל האצ"ל,

אחד מעולי הגרדום הלוחמים לשחרור המולדת מעול השעבוד הבריטי, כלא עכו,

י"ב באב תש"ז (29.4.47)

נולד ב-י"ג תמוז תרפ"ד (15.7.1924) שבצ'כוסלובקיה.

בהיותו בן עשר הצטרף לבית"ר, בעיר הולדתו מונקאץ שבצ'כוסלובקיה.

ב-1943 התייתם מאביו, ועם פלישת הנאצים לצ'כוסלובקיה ותחילת ההשמדה ההמונית בתאי הגזים, נתרם יעקב לעבודות ההצלחה, בהברחת מאות יהודים מעבר לגבול.

באותה השנה גם העפיל לארץ-ישראל, נכלא ע"י הבריטים במחנה בעתלית וזמן מה לאחר השחרור הצטרף לאצ"ל, בו השתתף בפעולות קרב רבות.
בתקיפת האצ"ל את כלא עכו, נפל בשבי ביחד עם חבריו מאיר נקר ואבשלום חביב- הם הועמדו למשפט צבאי ונידונו למיתה.
האצ"ל ניסה להציל את חיי השלושה ואף לקח שני ס'רגנטים בריטיים כבני ערובה, אך ב-י"ב באב תש"ז הועלו יעקב ושני חבריו לגרדום במבצר עכו, ובפיהם שירת "התקווה". גופותיהם נטמנו בצפת.
מדבריו לפני שופטיו:
".....מי שמכם שליטים..שופטים על עם שנתם לאנושות את אלוהי הצדק והמשפט, בזמן שאבותיכם שכנו עדיין ביערות עד? אך הנה מתקרב שלטונכם לקיצו...פרעתם, גירשתם, איימתם...ואף זאת עשיתם: רצחתם עברים, העליתם לגרדום את טובי הנוער העברי. והתוצאה? את רוח ההתנגדות העברית לא זו בלבד שלא הצלחתם לשבור, אלא להיפך: לנגד עיניכם, על אף הגרדום ואולי תודות לגרדום, היא הולכת וגוברת."

אבשלום חביב

בית"רי וחייל האצ"ל,

אחד מעולי הגרדום הלוחמים לשחרור המולדת מעול השעבוד הבריטי, כלא עכו,

י"ב באב תש"ז (29.4.47)

נולד ב-ו' תמוז תרפ"ו (18.6.1926) בחיפה.

גדל וחונך בירושלים. שירת כשנה וחצי בפלמ"ח, ובמסגרתו השתתף בפעולת השחרור המעפילים ממחנה עתלית.

בזמן לימודיו באוניברסיטה בירושלים הצטרף לשורות האצ"ל, ובגלל בפעילותו ביחידה הקרבית של האצ"ל נאלץ להפסיק את לימודיו. השתתף כמקלען בפעולות קרב רבות.

בתקיפת האצ"ל את כלא עכו, נפל בשבי ביחד עם חבריו מאיר נקר ויעקב וייס- הם הועמדו למשפט צבאי ונידונו למיתה.
האצ"ל ניסה להציל את חיי השלושה ואף לקח שני ס'רגנטים בריטיים כבני ערובה, אך ב-י"ב באב תש"ז הועלו אבשלום ושני חבריו לגרדום במבצר עכו, ובפיהם שירת "התקווה". גופותיהם נטמנו בצפת.
מדבריו לפני שופטיו:
"...אתם עריצים בריטים, לעולם לא תבינו לנפשו של האדם החופשי ההולך לקראת המוות, כפי שהלכו גרונר וחבריו-מתוך שירה הבוקעת מליבו המאמין והאוהב. ואף זאת בוודאי לא תבינו. כאשר אנוכי, איש עברי צעיר, העומד בפני איום מחומש ברצח, אשא את ליבי אל אלוהי שבשמיים ואתן שבח והודיה על הזכות שנתן לי לסבול עבור ארצי ועמי ואומר בכל ישותי: ברוך אתה ה', אלוהינו מלך העולם, שהחיינו וקיימנו והגענו לזמן הזה..." 

מאיר נקר

בית"רי וחייל האצ"ל,

אחד מעולי הגרדום הלוחמים לשחרור המולדת מעול השעבוד הבריטי, כלא עכו,

י"ב באב תש"ז (29.4.47)

נולד ב-ט"ו באב, תרפ"ו (26.7.1946) בירושלים.

גדל בתנאי עוני ובמשפחה מטופלת בילדים. בהיותו בן שלוש-עשרה הצטרף לבית"ר, ובגיל שבע-עשרה התגייס לצבא הבריטי, שירת בן כארבע שנים ועם שחרורו התגייס ב-1946 לאצ"ל.

חמישה חודשים בלבד פעל מאיר באצ"ל- במחלקת הגיוס והתעמולה, השתתף בפעולות קרב-עד שנפל בשבי בתקיפת האצ"ל על מבצר עכו. מאיר השתתף בפעולה זו בעמדת חיפוי יחד עם חבריו, אבשלום חביב ויעקב וייס, שעמם נשבה ועם הועמד לדין צבאי ועמם נידון למיתה.

בתקיפת האצ"ל את כלא עכו, נפל בשבי ביחד עם חבריו מאיר נקר ויעקב וייס- הם הועמדו למשפט צבאי ונידונו למיתה.
האצ"ל ניסה להציל את חיי השלושה ואף לקח שני ס'רגנטים בריטיים כבני ערובה, אך ב-י"ב באב תש"ז הועלו מאיר ושני חבריו לגרדום במבצר עכו, ובפיהם שירת "התקווה". גופותיהם נטמנו בצפת.
מדבריו לפני שופטיו:

"...את תוכניתך, בריטניה, לא תזכי להגשים: האלוהים שעזר לדוד להפיל את גוליית, הוא שיעזור לנושאי המגן דוד לנצח את נושאי צלב הקרס הנאצו-בריטי, המטמאים את ארץ הקודש. יחי עם ישראל, תחי המולדת העברית.."